תאור חוויתי של שני סשנים ראשונים בשיטת גרינברג. א` הגיעה אליי עם כאב גב תחתון שמקרין לרגל.
א` הגיעה אלי עם כאב חזק מקרין לרגל שמאל.
מעל עשר שנים. חברה המליצה. לפעמים לא יכולה ללכת.
נכנסת אלי מעט צולעת. כאובה, נאנחת. זורקת לחדר את התסכול. "כואב מאז הלידה. מה לא ניסיתי...כל יום אני בולעת משככי כאב. וגם זה כבר לא עוזר". (אני סובלת כל כך!)
גם
טיפול במגע ניסיתי. זה עזר בהתחלה ואחר כך לא. (כבר מיואשת)
מה את אומרת? (אני חוששת שגם את לא תוכלי לעזור)
היא לא מצליחה לחשוב בבהירות, לא ממש עונה לשאלות שלי - הכאב לוקח את הכל.
אני מתבוננת בה. כל כך הרבה כאב, אכזבה, תסכול, מאבק ביאוש? נושמת להשאיר את החזה והלב שלי פתוח לסבל שלה. מנסה להרגיש אותה ( בלי להשאב לחוסר האונים שלה) נוגעת בכף הרגל, ברגל, בגב התחתון. מנחה אותה לנשום, לשים לב. היא מתחילה לדבר. (לא רוצה לשים לב, יש שם כאב ברגל הזו).
בכל פעם שיש הקלה, היא מבטלת אותה (הפחד צף - עוד רגע הכאב חוזר, אני מכירה את זה).
לסשן הבא, א` נכנסת מאוכזבת וגם כועסת, ואומרת שכאב כמו קודם. (גם את לא עוזרת לי).
בזמן הסשן היא סוערת וגם כואבת. לימדתי אותה להפריד בין הסערה שחווה לבין עוצמת הכאב.
כאשר מכילה את הסערה, הכאב פוחת. חזרנו על זה מספר פעמים: מגע עדין בגב תחתון מעיר בהלה, הכאב מתעצם, היא נושמת ומכילה את הפחד, הכאב הופך לרכות ושקט. כעבור רגע הסערה חוזרת, הבהלה עולה.
נדמה שכואב, אבל היא שמה לב שבעצם יש חוויה של כאב אבל אין כאב (כן, יש דבר כזה). שוב נושמת ושמה לב לחוויה שהופכת לשקט בגוף ובראש. הקלה.
בשיחת טלפון כעבור כמה ימים א` מספרת שמרגישה טוב כמו שלא הרגישה מזמן.
"למדת להרגע לתוך הסערה", עניתי, "וזה מרגיש נפלא".
ועבורי זו היתה הזדמנות נוספת להיות שקטה בתוך הסערה, להיות איתה, וזו חוויה מעצימה.